LES CATHARES
קתרים
Bordonove 1991, p. 386-414
הקתרים, הקרוים גם אלביגנזים, היו כתדתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה-11 עד ה-13. ייתכן כי לקתארים היה קשר עם התנועה הפוליסיאנית בארמניה וגם הושפעה מהאמונה הבוגומילית שהתפתחה בחצי האי הבלקני ובקונסטנטינופול.
כמו תנועות רבות בימי הביניים, הכת הקתרית הייתה מורכבת מאסכולות שונות של הגות ומעשה; חלקן היו דואליסטיות, חלקן גנוסטיות, ואחרות היו קרובות יותר לאורתודוקסיה תוך הימנעות מקבלתן של הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית.
– דואליות: כת שטענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו.
הכנסייה הקתולית ראתה בכת הקתרית כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק, הכריזה על מסע הצלב האלביגנזי בשנת 1209 במטרה להשמיד את הכת.
מקור השם
השם קתארים היה שם שניתן למאמינים, אך הם עצמם לא השתמשו בו. לקתרים לא היה שם רשמי לתנועה שלהם, והם קראו לעצמם
Bons Hommes et Bonnes Femmes (אנשים טובים ונשים טובות).
התאוריה המקובלת ביותר היא כי המילה “קתאר” הגיעה מהמילה היוונית“קתורוי”, שפירושה “הטהורים”.
אפשרות אחרת היא שהשם הוא שם גנאי, והוא מתייחס לטקסנשיקת החתול שנטען שהם משתתפים בו.
הקתרים כינו את עצמם לפעמים גם אלביגנזיים. השם מופיע לראשונה אצל הכרוניקאי ג’יאופרו דה ברוי מויגואה ב-1181. מוצאו של השם בעיר אלבי הנמצאת מצפון-מזרח לטולוז. הכינוי מטעה, מכיוון שלתנועה לא היה מרכז ברור, והיא הייתה מצויה בחלקים מאיטליה, מגרמניה, מצפון צרפת ומבלגיה, באראגון, בקטלוניה ובחבל לנגדוק.
התפשטות האמונה החדשה
הקתרים המערביים הראשונים הופיעו בלימוז’ בין 1012 ל-1020. כמה נתגלו והוצאו להורג בטולוז ב-1022.
המועצות של שרו (1028) וטולוז (1056) יצאו נגד הכת המתפשטת. אך הקתרים המשיכו להתפשט בדרום בשל ההגנה שנתן להם ויליאם, הדוכס מאקוויטניה, הרוזנים של טולוז וחלק גדול מהאצולה הדרומית.
מספר כמרים קתולים גם אימצו אמונות קתריות. אנשים התרשמו מה”אנשים הטובים והנשים הטובות”, ומההטפה נגד הסקרמנטיםשל פטר מברוי והנרי מלוסאן בפריגרד.
להבין את הקתרים….
כללי
הקתרים היו סיעה שהתנגדה לכמורה ולכנסייה הקתולית, כשהם מוחים כנגד השחיתות המוסרית, הרוחנית והפוליטית של הכנסייה הקתולית.
הם טענו שהם מהווים המשך למייסדיה הראשונים של הנצרות, וכי הכנסייה שמרכזה ברומא השחיתה את טהרתה של הדת המקורית ובגדה בה.
המצב האנושי
הקתרים טענו שיש בתוך בני האדם ניצוץ של אור אלוהי.
אור זה, או הרוח, נפלו בשבי בתוך עולם השחיתות – הגופניות הפיזית. כוח יוצר זה זוהה עם האל בברית הישנה, והוא אינו ה”אל האמיתי”, למרות שהוא טען כי הוא “האל האחד והיחיד”.
הקתרים זיהו את האלוהות הנמוכה הזו עם השטן.
אסכטולוגיה
המטרה של האסכטולוגיה הקתרית הייתה להשתחרר מהעולם המוגבל והמושחת של הקיום החומרי.
הדרך לשחרור הייתה דרך מודעות לשחיתות של המציאות הנוצרית בימי הביניים, כולל המבנים החברתיים, הכנסייתיים והדוגמטיים שלה.
לאחר מכן, יש לנתק את הכבלים של החומר, בתהליך ארוך המורכב משלבים שונים.
הקתרים קיבלו את הרעיון של גלגול נשמות. אלה שלא היו מסוגלים להגיע לשחרור בחייהם הנוכחיים ישובו פעם נוספת כדי להמשיך במאבק לשלמות. החזרה של הנשמה לגוף אינה דבר רצוי, אך הוא נצרך כדי להגיע לשחרור כתוצאה מכך שרוב האנשים אינם יכולים לעשות זאת בתקופת חיים אחת.
קונסולמנטום
החברה הקתרית הייתה מחולקת לשתי קטגוריות כלליות, ה”פרפקטי” (מושלמים), וה”קרדנטס” (מאמינים).
הפרפקטי היו הליבה של התנועה, למרות שמספרם היה קטן – לא יותר מכמה אלפים בכל זמן נתון. למרות זאת, הם היוו את הלב של המסורת הקתרית, “הכנסייה הנוצרית האמיתית”, ונדרשה מהם התנזרות חמורה.
אדם התקבל לקהילת הפרפקטי דרך ריטואל שכונה קונסולמנטום. ריטואל זה איפשר שחרור וגאולה מהעולם הזה, והוא גם צירף את מי שהשתתף בו לכמורה הקתרית, במובנים מסוימים, על אף שהייתה התנגדות מפורשת בתנועה לכמורה.
הקונסלמנטום היה הטבילה של רוח הקודש, ושימש בו-בזמן להתחדשות, להיטהרות ולאורדינציה. לאחר קבלת הקונסלמנטום העניק הפרפקטוס החדש את רכושו לקהילה, לבש בגדים פשוטים, והתחייב לחיים על פי דרכם של ישו ושליחיו – חיים שהיו אמורים להיות מוקדשים לטהרה, תפילה והטפה. מעל לכל, תפקידם של הפרפקטי היה לאפשר לאחרים למצוא את הדרך מהחושך אל האור.
לעומת הפרפקטי שהיו אמורים לחיות חיים פשוטים ומתנזרים, מהקרדנטי לא ציפו כי ינהגו באופן דומה. הם נדרשו רק להימנע מאכילת בשר וחלב, מהריגה ומשבועה. הקתריות הייתה דת פווליסטית ומספרם של אלה שראו את עצמם כ”מאמינים” הגיע בסוף המאה ה-12 לחלק משמעותי מתושבי חבל לנגדוק, כולל משפחות אצולה רבות. על אף שרבים מאלה המשיכו לחיות חיים רגילים, הם כיבדו את הפרפקטי ותמכו בהם, וציפו כי אולי בעתיד הם יצטרפו אליהם.
קרדנטי רבים קיבלו קונסולמנטום לקראת מותם, כך שהמחויבות לטהרה לא הייתה לזמן ארוך. יש שטענו כי לאחר שהשתתפו בריטואל, הקתרים לא אכלו או שתו וכך למעשה הרעיבו את עצמם למוות על מנת לברוח מעולם החומרי.
יחסים חברתיים
הקתרים התנגדו לשבועות; הנשבע מסכים להיות משרתו של השדים והעולם הפיזי. התנגדות לשבועה נחשבה לאנרכיזם, בחברה שבה כמעט כל העסקאות וחלק גדול ממערכת המשפט הייתה מבוססת על מילת האדם.
יחסי מין ורבייה הם חלק מההשתעבדות של הרוח לבשר, ולכן התנגדו להם. יחסים לא-פורמליים היו עדיפים על פני נישואין אצל הקרדנטי הקתרים. יחסי מין לא נאסרו אצלם, אך היה יחס שלילי אליהם. הפרפקטי, לעומת זאת, היו אמורים להתנזר לחלוטין, ומי שנעשה לפרפקטי היה אמור לפרוש מבן זוגו.
הפרפקטי היו אמורים גם שלא להרוג, ולכן להימנע מאכילת בשר מלבד דגים, ואולי גם מגבינה, חלב וביצים. הייתה התנגדות גם למלחמה ולהוצאות להורג.
הקתרים נרדפו על ידי הכנסיה שראתה בהם איום על שלטונה ועל כוחה.
על מנת להלחם בתופעה, הכנסיה ביקשה עזרה ממלך צרפת, פיליפ אוגוסט, שהיה קתולי.
המלך אינו מעוניין להיות מעורב ישירות בקונפליקט, שכן עד כה חבל לאנגדוק היה חבל עצמאי וכל התערבות של המלך עלולה להתפרש כהכרזת מלחמה.
אבל המלך מבקש מהאצולה של צפון צרפת להלחם לצד הכנסיה. האצולה שרצתה לזכות באדמות חדשות, נענית לקריאה ובראשה הרוזן מנורמנדי,
Simon de Monfort
במהלך מסע הצלב נגד הקתרים, סימון דה מונפורט הצטיין באכזריותו: הרג, עינה ולקח בעלות של כל אחוזה שנקלעה לדרכו.
הסיפור מספר שאחרי כמה ימי מצור על נעיר בזיה, הורה להרוג את כל תושבי העיר, אחרי שהתושבים הקתוליים סירבו לעזוב את שכניהם הקתרים.
החיילים ההמומים שאלו אותו: “איך נזהה מי קתולי או מי קתרים???”
סימון דה מונפורט ענה: “הרגו את כולם, ה’ כבר יבדיל ביניהם”…..
האינקוויזיציה נגד הקתרים הצליחה ואחרי 1309, אין יותר עדויות על קתרים ונראה כי הכנסיה הצליחה למחוק כל זכר של הכת המורדת.
- Georges Bordonove, La Tragédie Cathare, Paris, Pygmalion – Gérard Watelet, coll. « Les Grandes Heures de l’Histoire de France », 1991